בשנת ה’תקי"ב (5512), התעורר קטרוג גדול, לא עלינו, על העיר מז’יבוז’. אנשים, נשים וטף, חלו במגפה שפרצה בעיר, והגיעו עד כדי גסיסה רחמנא ליצלן. ותהי צעקה גדולה בעיר, כי אין בית אשר אין שם חולה או שניים.

במר נפשם, פנו נציגי העיר אל הבעש”ט, והתחננו בפניו להרבות עבורם בתפילה. מורנו הבעש”ט השיב שאינו יכול להושיעם. רק הם בכוחם להחליש או לבטל את רוע הגזרה.

הבעש”ט הסביר להם את פירוש התפילה "'ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך'. עבודת ישראל היא זו שעושה רצון תמיד להחליש את הגזרה ולבטלה. ומהי עבודת ישראל שעומדת תמיד לפני ה' יתברך לעשות רצון? אלו האותיות שבתורה, בהשתתפות כל תושבי העיר".

הנוכחים קיבלו על עצמם לכתוב ספר תורה על ידי כל תושבי העיר, ומורנו הבעש”ט ציווה לסופרו ר’ צבי הצדיק שיתחיל מיד בכתיבת ספר התורה. עם תחילת הכתיבה, החלו חולי העיר להירפא.

ויקראו לספר התורה הזה בשם, "ספר התורה בעל המופת“.